יש שבועות שבהם אנחנו עושות הרבה.
ויש שבועות שבהם אנחנו עוצרות להקשיב.
השבוע היה כזה.
 |
| השבוע הזה התחיל בשאלה אחת פשוטה. |
שלחתי הודעה לכמה נשים שהשתתפו במפגשי הנוירוגרפיקה שלי לאורך השנים.
לא כדי לבקש המלצה ולא כדי לשווק, אלא
מתוך רצון אמיתי להבין.
שאלתי אותן שאלות פשוטות:
למה הגעת בפעם
הראשונה?
מה גרם לך לחזור
שוב?
ומה קיבלת
מהמפגשים?
חשבתי שאני כבר יודעת את התשובות.
אבל גיליתי משהו שלא ציפיתי לו.
הסקרנות הביאה אותן
רבות מהנשים סיפרו שהגיעו בפעם
הראשונה מתוך סקרנות.
הן רצו להכיר את שיטת הנוירוגרפיקה.
לנסות משהו חדש.
לחוות כלי שלא הכירו.
אחת כתבה שאהבה לצייר אבל שנים לא
נגעה בעיפרון.
אחרת סיפרה שהגיעה כי שמעה על השיטה
ורצתה להבין איך היא עובדת.
אלה תשובות שהיו לי הגיוניות לגמרי.
אבל אז הגיעה השאלה השנייה.
למה הן חזרו?
כאן התחילה ההפתעה.
אף אחת כמעט לא כתבה:
"חזרתי כדי ללמוד עוד טכניקה."
במקום זה קראתי משפטים שנשארו איתי.
"חזרתי כי רציתי לאפשר לעצמי זמן של התמלאות."
"הייתי בבאסה ורציתי להישלף ממנה לכמה זמן."
"חיפשתי שקט פנימי וזמן לעצמי."
"התחושה הטובה שיצאתי איתה גרמה לי לחזור."
ככל שקראתי עוד ועוד תשובות, התחלתי
לראות את החוט המקשר ביניהן.
לא רק ציור
נשים מגיעות אליי כדי להכיר את
הנוירוגרפיקה.
אבל הן חוזרות בגלל מה שהן מרגישות
בזמן המפגש.
השקט.
הבהירות.
התחושה שמישהו מחזיק עבורן מרחב בטוח.
הרגע שבו אפשר להניח בצד את כל
האחריות, ופשוט להיות.
זה ריגש אותי מאוד.
כי לפעמים אנחנו עסוקות בלחשוב שאנחנו
מלמדות שיטה.
אבל האנשים שמגיעים אלינו חווים משהו
הרבה יותר עמוק.
שיעור גם בשבילי
השבוע הזה הזכיר לי כמה חשוב לשאול.
לא להניח שאני יודעת.
לא לנחש מה אנשים צריכים.
אלא להקשיב.
המילים שבהן הן בחרו לתאר את החוויה
הפכו להיות גם המצפן שלי.
פחות לדבר על הטכניקה.
יותר לדבר על התחושה.
פחות להסביר איך מציירים.
יותר לספר מה אפשר להרגיש.
כי בסופו של דבר, הנוירוגרפיקה היא
הכלי.
אבל מה שמעניין אותנו באמת הוא מה
קורה בתוכנו בזמן שאנחנו יוצרות.
ומה אני לוקחת איתי הלאה?
אני יוצאת מהשבוע הזה עם הרבה הכרת
תודה.
על הנשים שהקדישו מזמנן לענות לי
בכנות.
ועל ההזדמנות לעצור ולהסתכל מחדש על
מה שאני עושה.
לפעמים נדמה לנו שאנחנו מציעות שירות
מסוים.
אבל מי שפוגש אותנו מזכיר לנו שאנחנו
מעניקות גם משהו אחר:
מרחב.
שקט.
ריכוך.
בהירות.
וזמן של התמלאות.
אלה מילים שאני רוצה לקחת איתי גם
להמשך הדרך.
השבוע הזה הזכיר לי שוב למה אני כל כך
אוהבת את מה שאני עושה.
לא רק ללמד נוירוגרפיקה.
אלא ליצור מרחב שבו נשים יכולות
לנשום, להתרכך ולהקשיב לעצמן.
ואני חושבת שדווקא בתקופה שאנחנו חיות
בה היום, מרחב כזה הוא מתנה.
זו הדרך שבה אני בוחרת להיות בעולם,
וזו הדרך שבה אמשיך לפגוש נשים גם בהמשך.
ואם קראת עד כאן והרגשת שהמילים האלה מדברות גם אלייך,
אולי עוד ניפגש באחד המרחבים שאני יוצרת.
תודה,
מרסיה 💜
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על תגובתך.
מרסיה