בימים האחרונים כולם מדברים על "חזרה
למסגרות" ועל הכל ש"חוזר לשגרה".
אבל האמת? אני עדיין לא שם. אני מרגישה את
העייפות, את חוסר הריכוז ואת הבלבול שנוצר כשהעולם בחוץ דורש מאיתנו לתפקד, בזמן
שהעולם בפנים עוד מחלים.
בדיוק ברגעים האלו, אני חוזרת אל
ה"עוגן" שלי: תרגיל 40 העיגולים בנוירוגרפיקה.
זה הקסם של השיטה הזו – ציירתי את התרגיל הזה כבר
עשרות פעמים, אבל בכל פעם שבה אני מניחה את הטוש על הדף, יוצאת יצירה אחרת לגמרי
ועולה תובנה חדשה. הפעם, משהו השתנה.
במקום המרקרים העזים שאני כל כך אוהבת, אלו שצובעים את הדף במהירות ובנוכחות, היד שלי נשלחה לעפרונות הצבעוניים.
צביעה
בעפרונות דורשת סבלנות, דיוק וזמן – דברים שהרגשתי שאין לי כרגע.
כשסיימתי, הבטתי בדף והופתעתי.
הציור היה עדין,
בהיר, כמעט לוחש. ניסיתי "לחזק" אותו, להכהות, להצליל... אבל הוא נשאר
רך. ורק הבוקר הבנתי: הגוף שלי בחר עבורי את מה שהמיינד שלי עוד לא השכיל לבקש:
רכות ועדינות.
חוסן מול רכות – איפה זה פוגש אותך?
בתקופה האחרונה נדרשנו כולנו ל"חוסן".
למדנו להיות חזקות, עמידות, סלע איתן עבור כולם.
אבל לפעמים, האמונה ש"חוסן = קשיחות" הופכת לאמונה מעכבת.
אנחנו שוכחות שחוסן אמיתי מגיע גם מהיכולת להיות
רכות, מהיכולת לחמול, להרפות ולאפשר לעצמנו פשוט להיות.
האם את מרגישה שמותר לך להיות רכה עכשיו? או שיש
קול פנימי שאומר ש"זה לא הזמן לעדינות"?
המתנה שבהמללה (
בנוירוגרפיקה, אנחנו לא רק מציירות – אנחנו גם "משוחחות עם תת המודע שלנו".
כשאני מציירת את המחשבות והרגשות שעולים בי תוך כדי תהליך נוירוגרפי,
אני הופכת את הקווים על הדף לשפה ברורה.
תהליך ההמללה הוא הגשר בין תת-המודע למציאות, המאפשר להפוך תובנה לשינוי אמיתי בחיים.
בזכות ההמללה הזו, הבנתי שהציור שלי ביקש ממני
להכניס עדינות למקום שבו החוזק כבר התעייף.
אני מזמינה אותך לנסות:
גם אם כבר הורדת את התרגיל, נסי לצייר אותו שוב היום.
אולי עם כלי כתיבה אחר, אולי בקצב אחר.
שימי לב מה עולה בך? איזה צבע הגוף שלך מבקש היום?
ואם הציור היה יכול לדבר – מה הוא היה לוחש לך?
מצרפת לך כאן שוב את הקישור לתרגיל 40 העיגולים בנוירוגרפיקה.
מחכה לשמוע (ולראות בתגובות) מה
ה"כן" שהתגלה לך על הדף היום?
באהבה וברכות,
