לפני שבוע הבת שלי והנכד המתוק שלי הגיעו לחופשה בארץ.
בחרתי לקחת פסק זמן מוחלט כדי להיות איתם בכל רגע ורגע – בלי משימות, בלי רשימות, ובלי גרם של רגשות אשם או שיפוטיות.
לצערי, החופשה שלהם התקצרה בגלל המצב הביטחוני והמתח עם איראן. כמה שהתבאסתי ונעצבתי. כל כך חיכיתי להתמלא בחברתם ולבלות כל רגע פנוי עם הנכד המתוק. את הזמן שהיה לנו ניצלתי ועשיתי מכל הלב, אך כמה חבל שזה היה קצר בהרבה מהתכנון המקורי.
ואיך בכלל יוצאים מהבאסה הזו וחוזרים "לתפקד רגיל"?
איך עושים את זה כשברקע יש איומים חדשים, בזמן שהמלחמה בצפון ובארץ נמשכת כל הזמן?
הניסיון "לחשוב חיובי" או להכריח את עצמנו להירגע פשוט לא עבד הפעם.
אז בחרתי לא להילחם במחשבות ובבאסה, אלא פשוט לעקוף אותן.
לקחתי טוש, הנחתי יד על דף קטן, שחררתי את הקתרזיס (התפרצות) והתחלתי לעגל פינות.
אין אפילו צורך בכל התהליך הנוירוגרפי השלם כשכל מה שאני רוצה זה רק לשחרר מיד את הבאסה שבתוכי...
הריכוך שקורה על הדף מחלחל מיד פנימה.
ופתאום, בלי ששמנו לב, אנחנו נשלפות החוצה מהעומס והדאגות אל תוך אי קטן של שקט וסיפוק.
אני עדיין לא ב"פול פאוור", אבל אני מכבדת את הגוף שלי ונותנת לעצמי את הזמן.
למדתי מחדש שלהוריד הילוך, להניח למיינד העמוס ולתת מקום לרגשות שלנו – זו התרפיה הכי טובה שיש למערכת העצבים.
מאחלת לכולנו שבוע מלא ברגעים רכים וממלאים,
ונתראה ממש בקרוב עם כוחות מחודשים וציורים חדשים! 
ספרו לי בתגובות – מה הדבר הקטן שאתן עושות השבוע כדי להביא לעצמכן קצת שקט ורוגע בתוך כל הבלאגן? 
תודה על ההקשבה,
מרסיה
