הקנייה שלחשה לי: "מותר לך!"

 

אחת הביקורות הכי קשות שקיבלתי פעם מהמורים שלי לאמנות הייתה שאני "לא יודעת לעבוד עם גוונים".

הם אמרו שאני בוחרת בצבעים עזים מדי, חזקים מדי, לא "נכונים"...

לאט לאט, מילה אחרי מילה, הקולות האלה חלחלו פנימה.

עד שבשלב מסוים פשוט הפסקתי לצייר בכלל.

השבוע, פתאום מצאתי את עצמי קונה ערכה חדשה של 60 טושים, בשפע של גוונים וצבעים.

ורק כשהחזקתי אותה בידיים הבנתי:

זו לא הייתה סתם קנייה. זו הייתה הילדה הפנימית שלי שלחשה:

"מותר לך!"

מותר להפסיק לנסות לרצות אחרים.

מותר לשבור את הביקורות הישנות.

מותר לעשות בדיוק מה שבא לך.

אפילו לסדר את הטושים לפי גוונים יצר אצלי התנגדות... 😂

וזה בסדר גמור.

כי על הדף שלי אין מורים. אין ציונים. אין "נכון" ואין "לא נכון".

יש מקום להתנסות, לשחק, לנסות צבעים, לטעות ולגלות.

והיום, כשעצרתי לרגע לצייר נוירוגרפיקה, בחרתי דווקא בנושא הזה: גוונים.

ובחרתי דווקא את הצביעה המאתגרת יותר עבורי – עפרונות צבעוניים.

לא את הטושים מהערכה החדשה, ולא את המרקרים הצבעוניים שאני כל כך אוהבת.

כן, צבעתי בעפרונות צבעוניים.

וכן, צבעתי בגוונים. 😊

ציירתי קווים נוירוגרפיים, ריככתי את הפינות בהצטלבויות השונות, 

נתתי לצבעים לזרום בגווניהם, ופשוט הייתי בתהליך.

ואולי זה מה שאני לומדת עכשיו:

לא כל קול ביקורתי שליווה אותנו בעבר צריך להמשיך להדהד בתוכנו.

לפעמים מותר לנו לקחת אותו בחזרה ולצמוח.

                

💜 ואני רוצה לשאול אותך:

איזה קול, ביקורת או משפט מהעבר עדיין עוצרים אותך מליצור, להתבטא, או פשוט לקחת זמן לעצמך?

ספרי לי בתגובות 👇

מעניין אותי מאוד לקרוא — ולחבק אותך בחזרה.

שלך,

מרסיה 💜

פסק זמן יצירתי עם מרסיה
לעצור. לנשום. ליצור. להתחבר.

פסק זמן יצירתי עם מרסיה - התובנה השבועית

לפעמים אנחנו כל כך עסוקות בלמצוא פתרון,
שאנחנו שוכחות שאפשר פשוט לעצור.

המחשבה הזאת עלתה מתוך אחת התובנות שעלו במפגשים שלי עם משתתפות בסדנאות.

אני אוהבת את הרגעים האלה שבהם משפט שנאמר בחדר ממשיך להדהד גם אחרי שהמפגש נגמר.
לפעמים תובנה אחת של מישהי יכולה לפתוח מחשבה גם אצל מישהי אחרת.

אז אני בוחרת להדהד אותה כאן, החוצה. 💜

כי יש רגעים שבהם הראש ממשיך לחפש תשובה, לנסות להבין, לפתור, לתקן...

אבל אולי לא תמיד צריך למצוא פתרון מיד.

💜 השאלה שמחכה לך בקלף:
איפה בחיים שלך אפשר היום לעצור ולרכך קצת את הפינות?

אשמח לקרוא אותך בתגובות.

שלך,
מרסיה 💜

פסק זמן יצירתי עם מרסיה
לעצור. לנשום. ליצור. להתחבר.

 

פסק זמן יצירתי: לרכך את ה"זה לא מספיק..."

 כמה פעמים ביום את אומרת לעצמך: "זה לא מספיק טוב"?

לפעמים המשפט הזה מופנה לציור.
לפעמים לעבודה.
ולפעמים... לעצמנו.

בפסק הזמן היצירתי השבוע בחרתי לעצור בדיוק שם.

כי יש הבדל גדול בין
"זה לא מספיק טוב"
לבין
"אני לא מספיק טובה."

שיטת הנוירוגרפיקה מזכירה לי שוב ושוב שלא חייבים לפתור הכול.
לפעמים מספיק לרכך פינה אחת.
לצייר עוד קו.
ולתת לעצמנו רגע של נשימה.

💜 השאלה שמחכה לך בקלף:

איפה בחיים שלך את אומרת לעצמך: "זה לא מספיק..."?

אולי דווקא שם אפשר לעצור לרגע, לקחת דף וטוש, ולתת למשפט הזה מקום על הדף.

לא כדי להילחם בו.
לא כדי למחוק אותו.
אלא כדי לראות מה קורה כשאנחנו ממשיכות לצייר.

אשמח לקרוא אותך בתגובות.

נתראה ביום שלישי הבא,
לעוד פסק זמן יצירתי.

מחשבה אחת. קו אחד. נשימה אחת.

 !הזמנתי את עצמי לתת ביטוי נוירוגרפי ל"זה לא מספיק..." אני בתהליך👇

רוצה לנסות בעצמך?

הכנתי סרטון קצר שבו אני מזמינה אותך לצייר איתי את ה"זה לא מספיק..." 

ולראות מה קורה כשהוא עובר מהראש אל הדף. 💜

==> הנה קישור לסרטון ההדרכה.

נתראה בהמשך לעוד פסק זמן יצירתי.

שלך,
מרסיה 💜

פסק זמן יצירתי עם מרסיה
מחשבה אחת. קו אחד. נשימה אחת.

"לא צריך להספיק. לא צריך להוכיח. רק להיות."

"לפעמים שלוש שעות יכולות לשנות את כל סוף השבוע."

ביום שישי ה31.7.26, אירחתי אצלי בבית שלוש משתתפות יקרות למפגש נוירוגרפיקה פרונטלי.

     

אחת מהן היא משתתפת ותיקה שלי, שקיבלה באותו יום תעודת הוקרה לרגל סיום קורס משתמש נוירוגרפיקה.

שתי משתתפות נוספות הגיעו זו הפעם הראשונה – בת ואמא בת 89.

אני חושבת שהתרגשתי לארח אותן לא פחות משהן התרגשו להגיע להתנסות בנוירוגרפיקה.

היו אלה שלוש שעות עוצמתיות ומרגשות.

כל אחת בחרה נושא שהיה קרוב לליבה, ודרך הקווים והצבעים יצאה למסע אישי של התבוננות, עם תובנות שאני מאמינה שימשיכו להדהד גם בהמשך.

בכל פעם מחדש אני נזכרת שהנוירוגרפיקה היא הרבה מעבר לציור.

מעבר לקווים, לצבעים ולציורים שנוצרו, נוצר גם מרחב שמאפשר לעצור לרגע, להקשיב לעצמך ולתת מקום למה שמבקש לעלות.

אנחנו עצרנו לרגע את המרוץ, פגשנו את עצמנו דרך הקווים והצבעים ויצאנו עם תחושה של יותר בהירות, רוגע וחיבור.

ביום המפגש, חשבתי לעצמי שלא במקרה נשים אומרות לי שוב ושוב שהן חוזרות למפגשים לא רק בגלל הנוירוגרפיקה.

הן חוזרות כי הן נותנות לעצמן משהו שבשגרת החיים כמעט תמיד נדחק הצידה.

אלה הן שלוש שעות שבהן אף אחת לא מבקשת מהן דבר.
לא צריך להספיק.
לא צריך להוכיח.
לא צריך להיות "טובה".

רק להיות!

ואני חושבת שלפעמים, דווקא המתנה הפשוטה הזאת היא זו שמאפשרת לנו לחזור הביתה קצת אחרת, עם קצת יותר שקט בלב, וקצת יותר מקום לעצמנו.

אם גם את מרגישה שמתחשק לך לתת לעצמך בוקר כזה, אני כבר מתחילה לתכנן את המפגש הפרונטלי הבא.

רוצה להיות בין הראשונות שמקבלות עדכון? מוזמנת לשלוח לי הודעה בוואטסאפ, ואשמח לעדכן אותך כשאפתח את ההרשמה.

https://wa.me/972505919599 

אשמח מאוד לפגוש גם אותך. 💜

ועד אז, תזכורת קטנה גם עבורך:

תרגיל 40 העיגולים בנוירוגרפיקה הוא דרך נפלאה לשמור על היד בתנועה, לטפח את היצירתיות ולחזק את החיבור לעצמך.

(הנה הקישור לתרגיל 40 העיגולים בנוירוגרפיקה - https://lp.smoove.io/ijnh).

לפעמים כמה דקות של קווים ועיגולים הן כל מה שצריך כדי להזכיר לעצמנו לעצור, לנשום ולפגוש את עצמנו מחדש.

שלך, מרסיה

למה אצלי הביקורתיות נשארת מחוץ לדלת

 

יש סיפור שמלווה אותי כבר שנים, והוא מסביר אולי יותר מכל למה אני מנחה את סדנאות הנוירוגרפיקה שלי כפי שאני מנחה אותן.

יש משפט שאני אומרת בתחילת כל סדנה שלי.

"אצלי הביקורתיות נשארת מחוץ לדלת."

במשך השנים הרבה נשים שאלו אותי למה אני אומרת את זה.

והאמת?

זה לא רק בשבילן.

זה גם בשבילי.

כילדה אהבתי לצייר בצבעים חזקים.

אבל לא פעם שמעתי שהם "יותר מדי".

שכדאי לבחור צבעים רגועים יותר.

עם השנים נתתי לביקורת מקום גדול מדי, ובסופו של דבר הפסקתי לצייר.

ורק הרבה שנים אחר כך, ראיתי ציורים אבסטרקטים עם צבעים עזים מסתובבים ברשת, בלי להבין מילה ברוסית – פשוט הלכתי אחרי הקווים והצבעים.

כן... ככה פגשתי את הנוירוגרפיקה. ואולי בעצם היא זו שפגשה אותי...

הרגשתי שקיבלתי בחזרה רשות לבחור את הצבעים העזים שאני כל כך אוהבת.

ועד היום, כשאני מציירת נוירוגרפיקה, אני בוחרת שוב ושוב בצבעים העזים שאני כל כך אוהבת.

אולי בגלל זה, בכל מפגש שאני יוצרת, חשוב לי שכל אחת תרגיש שיש לה מקום להיות בדיוק כפי שהיא.

לא יהיה ציור "נכון" או "לא נכון".

אין השוואות.

אין ציונים.

אין ביקורת.

יש רק מרחב שבו כל אחת יכולה לפגוש את עצמה דרך הקווים והצבעים.

וכשאני שואלת נשים למה הן חוזרות אליי, הן כמעט אף פעם לא אומרות:
"כי למדתי עוד טכניקה."

הן אומרות:

"כי מצאתי שקט."

"כי הרגשתי שמותר לי."

"כי לא הייתי צריכה להוכיח כלום."

אולי זו בעצם המתנה הכי גדולה שאנחנו יכולות לתת לעצמנו.

רגע אחד שבו לא צריך להיות "בסדר".
לא צריך להצליח.
לא צריך להוכיח.

רק להיות.

ובדיוק מהמקום הזה נולד גם המפגש הפרונטלי הקרוב שלנו ב־31.7.

אם הרגשת שהמילים האלה מדברות גם אלייך, אשמח לפגוש אותך במרחב הזה. 

כל הפרטים על המפגש מחכים לך כאן

🙏מסקרן אותי...

מתי בפעם האחרונה הרגשת שמותר לך פשוט להיות, בלי לשפוט את עצמך?

💜מרסיה

 

מה למדתי השבוע מהנשים שבוחרות לחזור אליי

 יש שבועות שבהם אנחנו עושות הרבה.

ויש שבועות שבהם אנחנו עוצרות להקשיב.

השבוע היה כזה.

השבוע הזה התחיל בשאלה אחת פשוטה.

שלחתי הודעה לכמה נשים שהשתתפו במפגשי הנוירוגרפיקה שלי לאורך השנים.

לא כדי לבקש המלצה ולא כדי לשווק, אלא מתוך רצון אמיתי להבין.

שאלתי אותן שאלות פשוטות:

למה הגעת בפעם הראשונה?

מה גרם לך לחזור שוב?

ומה קיבלת מהמפגשים?

חשבתי שאני כבר יודעת את התשובות.

אבל גיליתי משהו שלא ציפיתי לו.

הסקרנות הביאה אותן

רבות מהנשים סיפרו שהגיעו בפעם הראשונה מתוך סקרנות.

הן רצו להכיר את שיטת הנוירוגרפיקה.

לנסות משהו חדש.

לחוות כלי שלא הכירו.

אחת כתבה שאהבה לצייר אבל שנים לא נגעה בעיפרון.

אחרת סיפרה שהגיעה כי שמעה על השיטה ורצתה להבין איך היא עובדת.

אלה תשובות שהיו לי הגיוניות לגמרי.

אבל אז הגיעה השאלה השנייה.

למה הן חזרו?

כאן התחילה ההפתעה.

אף אחת כמעט לא כתבה:

"חזרתי כדי ללמוד עוד טכניקה."

במקום זה קראתי משפטים שנשארו איתי.

"חזרתי כי רציתי לאפשר לעצמי זמן של התמלאות."

"הייתי בבאסה ורציתי להישלף ממנה לכמה זמן."

"חיפשתי שקט פנימי וזמן לעצמי."

"התחושה הטובה שיצאתי איתה גרמה לי לחזור."

ככל שקראתי עוד ועוד תשובות, התחלתי לראות את החוט המקשר ביניהן.

לא רק ציור

נשים מגיעות אליי כדי להכיר את הנוירוגרפיקה.

אבל הן חוזרות בגלל מה שהן מרגישות בזמן המפגש.

השקט.

הבהירות.

התחושה שמישהו מחזיק עבורן מרחב בטוח.

הרגע שבו אפשר להניח בצד את כל האחריות, ופשוט להיות.

זה ריגש אותי מאוד.

כי לפעמים אנחנו עסוקות בלחשוב שאנחנו מלמדות שיטה.

אבל האנשים שמגיעים אלינו חווים משהו הרבה יותר עמוק.

שיעור גם בשבילי

השבוע הזה הזכיר לי כמה חשוב לשאול.

לא להניח שאני יודעת.

לא לנחש מה אנשים צריכים.

אלא להקשיב.

המילים שבהן הן בחרו לתאר את החוויה הפכו להיות גם המצפן שלי.

פחות לדבר על הטכניקה.

יותר לדבר על התחושה.

פחות להסביר איך מציירים.

יותר לספר מה אפשר להרגיש.

כי בסופו של דבר, הנוירוגרפיקה היא הכלי.

אבל מה שמעניין אותנו באמת הוא מה קורה בתוכנו בזמן שאנחנו יוצרות.

ומה אני לוקחת איתי הלאה?

אני יוצאת מהשבוע הזה עם הרבה הכרת תודה.

על הנשים שהקדישו מזמנן לענות לי בכנות.

ועל ההזדמנות לעצור ולהסתכל מחדש על מה שאני עושה.

לפעמים נדמה לנו שאנחנו מציעות שירות מסוים.

אבל מי שפוגש אותנו מזכיר לנו שאנחנו מעניקות גם משהו אחר:

מרחב.

שקט.

ריכוך.

בהירות.

וזמן של התמלאות.

אלה מילים שאני רוצה לקחת איתי גם להמשך הדרך.

השבוע הזה הזכיר לי שוב למה אני כל כך אוהבת את מה שאני עושה.

לא רק ללמד נוירוגרפיקה.

אלא ליצור מרחב שבו נשים יכולות לנשום, להתרכך ולהקשיב לעצמן.

ואני חושבת שדווקא בתקופה שאנחנו חיות בה היום, מרחב כזה הוא מתנה.

זו הדרך שבה אני בוחרת להיות בעולם, וזו הדרך שבה אמשיך לפגוש נשים גם בהמשך.

ואם קראת עד כאן והרגשת שהמילים האלה מדברות גם אלייך, 

אולי עוד ניפגש באחד המרחבים שאני יוצרת.

תודה,

מרסיה 💜