28 אוגוסט 2026

מה קורה כשפשוט יוצאים לדרך בלי לדעת? 💜

 יש לי וידוי אישי – אחד הדברים שהכי מאתגרים אותי הוא לצאת לדרך בלי לדעת איך...


הנוירוגרפיקה עוזרת לי לתרגל בדיוק את זה. 

הייחודיות של הקו הנוירוגרפי, שלא חוזר על עצמו באף מקטע, 

מזמינה אותי בכל פעם מחדש לצאת לדרך מבלי לדעת לאן אגיע. ממש ככה!

השבוע זה קרה שוב במפגש "נוירו־הכרת תודה", ואני עדיין כולה בתוך התחושה וההדהוד שלו.



ברשותכן, אתחיל את סיפור ההתרחשות מהקלף השבועי שלי, שנולד ממשפטים של משתתפות בסדנאות בהנחייתי. 

השבוע הזמנתי אותנו "להתחיל מבלי לדעת איך"

כי אני שומעת המון את המשפט "אבל אני לא יודעת לצייר...", 

והתשובה שלי היא תמיד: "לא צריך לדעת איך".

זו תובנה שנולדה אצלי כשנזכרתי שאם היו אומרים לי לפני כמה שנים שנוירוגרפיקה תהפוך לחלק כל כך משמעותי בחיים שלי – לא הייתי מאמינה.

כי לא ידעתי לאן זה יוביל.

לא ידעתי אם יהיו סדנאות.

לא ידעתי אם נשים תרצנה לבוא ולצייר איתי.

לא ידעתי אם בכלל נכון לי להפוך את זה לחלק מהעבודה שלי.

הדבר היחיד שידעתי הוא שאני רוצה לנסות.

וכמו בתהליך נוירוגרפי, פשוט התחלתי. 

קו אחד. מפגש אחד. עוד ניסיון. 

ורק תוך כדי הדרך התברר לי לאן היא מובילה.

לפעמים אני חושבת שאנחנו מחכות יותר מדי לדעת הכל לפני שאנחנו מתחילות. 

אבל לפעמים הדרך מתגלה רק אחרי שעושים את הצעד הראשון. 

זוכרות את ד"ר סוס

"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים".

אז יצאתי.

וכשיצאתי לדרך עם התהליך היצירתי במפגש, 

לא ידעתי לאן הוא יוביל אותי או את המשתתפות. וזה בדיוק מה שעשינו – ציירנו בלי לדעת.

ובתוך התהליך, נולדו אצלי תובנות חדשות: 

"אני סומכת על עצמי".

היה בי צורך להוסיף הרבה קווים נוירוגרפיים, כאילו היו הצעדים הקטנים שלי, 

ולהכניס לציור ולתוכי – שלווה.

אולי זו אחת המתנות הגדולות של הנוירוגרפיקה

אנחנו מתחילות בלי לדעת בדיוק מה יקרה, 

נותנות ליד לנוע, ומאפשרות למה שמבקש להגיע – לצאת החוצה ולהדהד. 

וגם אצל המשתתפות קרה משהו דומה; 

הן יצאו לדרך בלי לדעת, ובתוך התהליך נולדו תובנות ומשאבים חדשים.


אני מסיימת את השבוע הזה עם הרבה מחשבות, כמה תובנות, 

ובעיקר עם תחושה טובה של דרך שמתחילה להתגלות תוך כדי תנועה.

ואולי זו התובנה הכי חשובה שאני לוקחת איתי:

אני לא חייבת לדעת לאן הדרך מובילה. 

אני יכולה פשוט להתחיל ולסמוך על עצמי שאדע את הצעד הבא.

אולי זה מספיק. 💜

💭 ומה איתך?

איפה בחיים שלך את יכולה לעשות היום את הצעד הקטן הבא, גם בלי לדעת עדיין לאן הדרך תוביל?

ספרי לי בתגובות 👇

שלך,

מרסיה 💜

פסק זמן יצירתי עם מרסיה | לעצור. לנשום. ליצור. להתחבר.

20 אוגוסט 2026

שבוע יצירתי, מלא ומעורר השראה עבר עליי.

 שבוע יצירתי, מלא ומעורר השראה עבר עליי.

ויש לי חשק לספר לכן עליו.

זה התחיל ביום ראשון, במפגש של מנהלות קבוצת הפייסבוק "רגע עם דודלינג" במקום קסום בהר חלוץ, קרוב לכרמיאל. אחת המנהלות אירחה אותנו ברוחב לב, ונפגשנו כדי לדבר, לתכנן ובעיקר לשרבט בצוותא. מבחינתי זה היה יום קסום של יציאה מהשגרה – הנסיעה ברכבת, המפגש עם חברות מקסימות והיצירה המשותפת. יום שעושה חשק לעוד!


השבוע המשיך עם כל ההכנות לקראת הסדנה המאתגרת "נוירו-מנדלת כל הדאגות", והגיע לשיאו בערב הסדנה עצמו, עם משתתפות ותיקות וחדשות כאחד.

כמנחה, זה תמיד אתגר מרתק לגשר בין מי שזו הפעם הראשונה שלה לבין משתתפות ותיקות שמכירות כבר את השיטה והשפה.

היו לנו שעתיים וחצי שבהן הנחנו על הדף את הכאוס של הדאגות, הכאבים והדברים שמכבידים עלינו.

ואז עצרנו והתחלנו לשים לב:

איזה משאב חדש מבקש להיווצר כאן?

האופטימיות הופיעה.
התעוזה הצטרפה.
שחרור צ'אקרת הגרון הגיע — יחד עם הרצון לדבר ולהנחות.
ואפילו כאב הגב, שליווה אותה עם כל האחריויות שהיא נושאת, פגש בציור שקט ושלווה.

במהלך הסדנה, המילה "כלוא" עלתה אצל שתי משתתפות בהקשר לצבעים ש"כלואים" בתוך הציור ולא יצאו החוצה אל הסביבה. זו מילה קשה בעיניי, ומאז אני מחפשת עבורה פרשנות אחרת, רכה יותר...

אולי אלה דברים שכבר חיים ופועמים בתוך הלב שלהן, שמורים ומוגנים שם, ולא "כלואים"? אולי...




והיו גם שני משאבים חדשים שנוצרו אצלי בעקבות שני הציורים שלי: "סדר לפעול" ו-"זמן".

נראה שהם הגיעו בדיוק בזמן, כי מתוך המפגש הזה נולד אצלי הרצון לתכנן את הסדנאות שלי עד לסוף שנת 2026! כן! יש כזה תהליך נוירוגרפי.

ואולי גם התעוזה שעלתה אצל אחת המשתתפות חזרה אליי לחיים, הדהדה בי, ונתן לי את הדרייב לקבל החלטה ולתכנן את הדרך קדימה.

אז אני יוצאת מהשבוע הזה עם הרבה יצירה, הרבה מחשבות, כמה תובנות — ותוכנית שמתחילה להתגבש.

בקרוב אפרסם💜

תודה וסוף שבוע נעים,

מרסיה 💜

פסק זמן יצירתי עם מרסיה

13 אוגוסט 2026

הקנייה שלחשה לי: "מותר לך!"

 

אחת הביקורות הכי קשות שקיבלתי פעם מהמורים שלי לאמנות הייתה שאני "לא יודעת לעבוד עם גוונים".

הם אמרו שאני בוחרת בצבעים עזים מדי, חזקים מדי, לא "נכונים"...

לאט לאט, מילה אחרי מילה, הקולות האלה חלחלו פנימה.

עד שבשלב מסוים פשוט הפסקתי לצייר בכלל.



השבוע, פתאום מצאתי את עצמי קונה ערכה חדשה של 60 טושים, בשפע של גוונים וצבעים.

ורק כשהחזקתי אותה בידיים הבנתי:

זו לא הייתה סתם קנייה. זו הייתה הילדה הפנימית שלי שלחשה:

"מותר לך!"

מותר להפסיק לנסות לרצות אחרים.

מותר לשבור את הביקורות הישנות.

מותר לעשות בדיוק מה שבא לך.

אפילו לסדר את הטושים לפי גוונים יצר אצלי התנגדות... 😂

וזה בסדר גמור.

כי על הדף שלי אין מורים. אין ציונים. אין "נכון" ואין "לא נכון".

יש מקום להתנסות, לשחק, לנסות צבעים, לטעות ולגלות.


והיום, כשעצרתי לרגע לצייר נוירוגרפיקה, בחרתי דווקא בנושא הזה: גוונים.

ובחרתי דווקא את הצביעה המאתגרת יותר עבורי – עפרונות צבעוניים.

לא את הטושים מהערכה החדשה, ולא את המרקרים הצבעוניים שאני כל כך אוהבת.

כן, צבעתי בעפרונות צבעוניים.

וכן, צבעתי בגוונים. 😊

ציירתי קווים נוירוגרפיים, ריככתי את הפינות בהצטלבויות השונות, 

נתתי לצבעים לזרום בגווניהם, ופשוט הייתי בתהליך.

ואולי זה מה שאני לומדת עכשיו:

לא כל קול ביקורתי שליווה אותנו בעבר צריך להמשיך להדהד בתוכנו.

לפעמים מותר לנו לקחת אותו בחזרה ולצמוח.

                

💜 ואני רוצה לשאול אותך:

איזה קול, ביקורת או משפט מהעבר עדיין עוצרים אותך מליצור, להתבטא, או פשוט לקחת זמן לעצמך?

ספרי לי בתגובות 👇

מעניין אותי מאוד לקרוא — ולחבק אותך בחזרה.

שלך,

מרסיה 💜

פסק זמן יצירתי עם מרסיה
לעצור. לנשום. ליצור. להתחבר.

11 אוגוסט 2026

פסק זמן יצירתי עם מרסיה - התובנה השבועית


לפעמים אנחנו כל כך עסוקות בלמצוא פתרון,
שאנחנו שוכחות שאפשר פשוט לעצור.

המחשבה הזאת עלתה מתוך אחת התובנות שעלו במפגשים שלי עם משתתפות בסדנאות.

אני אוהבת את הרגעים האלה שבהם משפט שנאמר בחדר ממשיך להדהד גם אחרי שהמפגש נגמר.
לפעמים תובנה אחת של מישהי יכולה לפתוח מחשבה גם אצל מישהי אחרת.

אז אני בוחרת להדהד אותה כאן, החוצה. 💜

כי יש רגעים שבהם הראש ממשיך לחפש תשובה, לנסות להבין, לפתור, לתקן...

אבל אולי לא תמיד צריך למצוא פתרון מיד.

💜 השאלה שמחכה לך בקלף:
איפה בחיים שלך אפשר היום לעצור ולרכך קצת את הפינות?

אשמח לקרוא אותך בתגובות.

שלך,
מרסיה 💜

פסק זמן יצירתי עם מרסיה
לעצור. לנשום. ליצור. להתחבר.

 

08 אוגוסט 2026

פסק זמן יצירתי: לרכך את ה"זה לא מספיק..."

 כמה פעמים ביום את אומרת לעצמך: "זה לא מספיק טוב"?


לפעמים המשפט הזה מופנה לציור.
לפעמים לעבודה.
ולפעמים... לעצמנו.

בפסק הזמן היצירתי השבוע בחרתי לעצור בדיוק שם.

כי יש הבדל גדול בין
"
זה לא מספיק טוב"
לבין
"
אני לא מספיק טובה."

שיטת הנוירוגרפיקה מזכירה לי שוב ושוב שלא חייבים לפתור הכול.
לפעמים מספיק לרכך פינה אחת.
לצייר עוד קו.
ולתת לעצמנו רגע של נשימה.

💜 השאלה שמחכה לך בקלף:

איפה בחיים שלך את אומרת לעצמך: "זה לא מספיק..."?

אולי דווקא שם אפשר לעצור לרגע, לקחת דף וטוש, ולתת למשפט הזה מקום על הדף.

לא כדי להילחם בו.
לא כדי למחוק אותו.
אלא כדי לראות מה קורה כשאנחנו ממשיכות לצייר.

אשמח לקרוא אותך בתגובות.

נתראה ביום שלישי הבא,
לעוד פסק זמן יצירתי.

מחשבה אחת. קו אחד. נשימה אחת.

 !הזמנתי את עצמי לתת ביטוי נוירוגרפי ל"זה לא מספיק..." אני בתהליך👇

רוצה לנסות בעצמך?

הכנתי סרטון קצר שבו אני מזמינה אותך לצייר איתי את ה"זה לא מספיק..." 

ולראות מה קורה כשהוא עובר מהראש אל הדף. 💜

==> הנה קישור לסרטון ההדרכה.

נתראה בהמשך לעוד פסק זמן יצירתי.

שלך,
מרסיה
💜

פסק זמן יצירתי עם מרסיה
מחשבה אחת. קו אחד. נשימה אחת.

02 אוגוסט 2026

"לא צריך להספיק. לא צריך להוכיח. רק להיות."

"לפעמים שלוש שעות יכולות לשנות את כל סוף השבוע."


ביום שישי ה31.7.26, אירחתי אצלי בבית שלוש משתתפות יקרות למפגש נוירוגרפיקה פרונטלי.

     

אחת מהן היא משתתפת ותיקה שלי, שקיבלה באותו יום תעודת הוקרה לרגל סיום קורס משתמש נוירוגרפיקה.

שתי משתתפות נוספות הגיעו זו הפעם הראשונה – בת ואמא בת 89.

אני חושבת שהתרגשתי לארח אותן לא פחות משהן התרגשו להגיע להתנסות בנוירוגרפיקה.

היו אלה שלוש שעות עוצמתיות ומרגשות.

כל אחת בחרה נושא שהיה קרוב לליבה, ודרך הקווים והצבעים יצאה למסע אישי של התבוננות, עם תובנות שאני מאמינה שימשיכו להדהד גם בהמשך.

בכל פעם מחדש אני נזכרת שהנוירוגרפיקה היא הרבה מעבר לציור.

מעבר לקווים, לצבעים ולציורים שנוצרו, נוצר גם מרחב שמאפשר לעצור לרגע, להקשיב לעצמך ולתת מקום למה שמבקש לעלות.

אנחנו עצרנו לרגע את המרוץ, פגשנו את עצמנו דרך הקווים והצבעים ויצאנו עם תחושה של יותר בהירות, רוגע וחיבור.


ביום המפגש, חשבתי לעצמי שלא במקרה נשים אומרות לי שוב ושוב שהן חוזרות למפגשים לא רק בגלל הנוירוגרפיקה
.

הן חוזרות כי הן נותנות לעצמן משהו שבשגרת החיים כמעט תמיד נדחק הצידה.

אלה הן שלוש שעות שבהן אף אחת לא מבקשת מהן דבר.
לא צריך להספיק.
לא צריך להוכיח.
לא צריך להיות "טובה".

רק להיות!

ואני חושבת שלפעמים, דווקא המתנה הפשוטה הזאת היא זו שמאפשרת לנו לחזור הביתה קצת אחרת, עם קצת יותר שקט בלב, וקצת יותר מקום לעצמנו.

אם גם את מרגישה שמתחשק לך לתת לעצמך בוקר כזה, אני כבר מתחילה לתכנן את המפגש הפרונטלי הבא.

רוצה להיות בין הראשונות שמקבלות עדכון? מוזמנת לשלוח לי הודעה בוואטסאפ, ואשמח לעדכן אותך כשאפתח את ההרשמה.

https://wa.me/972505919599 

אשמח מאוד לפגוש גם אותך. 💜

ועד אז, תזכורת קטנה גם עבורך:

תרגיל 40 העיגולים בנוירוגרפיקה הוא דרך נפלאה לשמור על היד בתנועה, לטפח את היצירתיות ולחזק את החיבור לעצמך.

(הנה הקישור לתרגיל 40 העיגולים בנוירוגרפיקה - https://lp.smoove.io/ijnh).

לפעמים כמה דקות של קווים ועיגולים הן כל מה שצריך כדי להזכיר לעצמנו לעצור, לנשום ולפגוש את עצמנו מחדש.

שלך, מרסיה 💜