אני לא יודעת מה השנה תביא... ומה אני מביאה אליה?

 השנה הטובה שלי

בהשראת השיר "השנה הטובה שלך" / שניקה שקד

יש שירים שאנחנו קוראות, ויש שירים שפשוט מבקשים מאיתנו לעצור.

השיר "השנה הטובה שלך" של שניקה שקד עשה לי בדיוק את זה.

הוא גרם לי לחשוב על השנה החדשה קצת אחרת:

במקום לבקש מהשנה להיות טובה אלינו,
מה אם נחשוב עליה כעל מרחב שאנחנו יכולות להביא אליו משהו מעצמנו?

משהו שאנחנו רוצות להרגיש.
לחזק.
לאפשר.
לקבל.

והשיר פשוט "ביקש ממני" להפוך לקווים וצבעים.

🎨תרגיל נוירוגרפי – השנה הטובה שלי

אני מזמינה אותך לקרוא את השיר לאט, ולשים לב איזו מילה, תחושה או משפט פוגשים אותך.

ואז:

1. קחי דף לבן, נקי וחלק.
דף שאין עליו שום תנאי ושום חשבון על מה שלא הספקת בשנה שעברה.

2. כתבי במרכז הדף מילה, איכות או כוונה שאת רוצה להביא איתך לשנה החדשה.
שלווה, אומץ, תעוזה, סבלנות, יצירתיות, זמן, אהבה... או כל דבר אחר שמרגיש נכון לך.

3. פרשי קווים נוירוגרפיים אל חלקי הדף.
תני לקווים להיפגש, לחצות זה את זה וליצור חיבורים חדשים.
אין צורך לדעת מראש איך הציור ייראה.

4. רַכְּכִי את הפינות במקומות שבהם הקווים נפגשים, והוסיפי צבעים שמרגישים לך כמו התחדשות, שמחה או כל תחושה שאת רוצה להביא איתך.

5. ובסיום, עצרי רגע ושאלי:

מה קרה לי בתהליך?
מה פגשתי בדרך?
ומה אני בוחרת לקחת איתי אל השנה החדשה?

 

💜 ההדהוד האישי שלי

גם אני ציירתי את "השנה הטובה שלי".

לא ידעתי מראש איך הציור ייראה, אילו קווים ייפגשו, אילו צבעים אבחר ולאן התהליך ייקח אותי.

ובתוך התהליך פגשתי שוב כמה מהתובנות שאני מעמיקה בהן בתקופה האחרונה:

אני לא יודעת מה השנה תביא.
אני לא יכולה לשלוט בכל מה שיקרה.
אבל אני יכולה לבחור מה אני מביאה אליה.
ואני יכולה לסמוך על עצמי שאדע לפגוש את מה שיגיע. 💜

וזה אולי הדבר שאני הכי אוהבת בתהליך הנוירוגרפי:

לא התוצאה היא העיקר.
אלא מה שקורה לי בדרך.

מה אני פוגשת.
מה אני מרככת.
מה מתגלה.
ומה אני בוחרת לקחת איתי הלאה.

אז אולי זו גם ההזמנה שלי לשנה החדשה:

לא לדעת הכול מראש.
לא לנסות לשלוט בכל מה שיקרה.
אלא לבחור מה אני רוצה להביא איתי, ולהסכים לפגוש את הדרך כפי שתתגלה.

שנה טובה יותר.
שנה של שלווה, גם כשהדרך לא תמיד שקטה. 🌿💜

וכשתעשי את התרגיל, אני אשמח לשמוע:

מה גילית על "השנה הטובה שלך" תוך כדי התהליך?

אפשר לשתף אותי במילה אחת, בתובנה או בתמונה של הציור.

שלך,

מרסיה 💜
פסק זמן יצירתי עם מרסיה
לעצור. לנשום. ליצור. להתחבר.

החופש נגמר, שנה חדשה מתחילה. ומה אני לוקחת איתי?

🌿

את השבוע הזה התחלתי עם שאלה:

מה אני רוצה לקחת איתי לחודש ספטמבר?

במפגש היצירתי שקיימתי בזום השבוע,

הזמנתי גם את המשתתפות שלי לשאול את עצמן את אותה שאלה.

אני בחרתי במילה שלווה.

ואז, כמה אירוני...
דווקא בתוך המפגש הזה הזום השתבש.
התנתק.
ניסיתי להתחבר מחדש ולא הצלחתי.

וברגע אחד, המילה שבחרתי לקחת איתי לספטמבר - שלווה - קיבלה מבחן קטן במציאות. 😱

כי שלווה היא דבר אחד כשכולם מחוברים, הכול עובד והתוכנית מתקדמת בדיוק כמו שתכננתי.

והיא דבר אחר לגמרי כשמשהו משתבש.😔

לקח לי זמן לצאת מהשיבוש הזה.
אני לא תמיד יודעת ברגע הראשון להגיד: "אוקיי, הכול בסדר, נמצא פתרון."

לפעמים אני צריכה רגע...
להתבאס.
לנשום.
לעכל.
ואז להתחיל לראות אפשרויות חדשות.

ומה שעזר לי באותו רגע היה גם משהו נוסף שלמדתי השבוע:

אני לא חייבת לדעת הכול.
אני יכולה לסמוך על עצמי.

וגם - אני לא חייבת לעשות הכול לבד.

הנשים שהיו איתי במפגש הושיטו לי יד.
ואני הסכמתי לקבל אותה (וזה .(לא מובן מאליו

הן עזרו לי למצוא דרך אחרת להמשיך את המפגש, 

גם כשהדרך שתכננתי כבר לא הייתה אפשרית.

ואני חושבת שיש כאן עוד משהו שלומדים עם הזמן.

ככל שאנחנו מתרגלות לעצור, להתבונן וליצור אפשרויות חדשות, 

אנחנו אולי לא מונעות את השיבושים, אבל אנחנו יכולות לזהות אותם מהר יותר.

כאילו שאנחנו מקבלות סימן מהמוח שלנו לשים לב:
רגע, משהו השתבש כאן.

ואז להתחיל לחפש אפשרות אחרת.

ואולי גם הזמן שאנחנו נשארות בתוך השיבוש הולך ומתקצר.

כמו בקו הנוירוגרפי, לא תמיד הוא הולך לאן שחשבנו. 

אבל אנחנו יכולות ללמוד לא להיתקע רק על זה שהוא לא הלך לפי התכנון, 

אלא לראות מה אפשר ליצור ממנו מכאן והלאה.

זה גורם לי לחשוב על השנה החדשה.

אולי שנה טובה יותר היא לא שנה שבה שום דבר לא משתבש.

אולי זו שנה שבה אנחנו לומדות לפגוש גם את השיבושים קצת אחרת...

לתת לעצמנו זמן לצאת מהם.
להסתכל על מה שקרה.
להעלות אפשרויות חדשות.
לבחור.
לשנות כיוון כשצריך.
לבקש עזרה וגם להסכים לקבל אותה.

ובעיקר לזכור:

אנחנו לא חייבות לדעת הכול.
אנחנו יכולות לסמוך על עצמנו. 💜

אז לשנה החדשה אני מאחלת לנו
שנה טובה יותר.

שנה שבה נרשה לעצמנו להיות בתהליך,
לרכך פינות כשצריך,
להשאיר מקום למה שעדיין מתהווה,
ולא לפחד מקווים שלא הולכים בדיוק לפי התכנון.

שנדע לעצור.
לנשום.
להקשיב.
לקבל.
וליצור מחדש, גם כשמשהו משתבש בדרך.

ושנזכור שלא כל קו צריך לדעת מראש לאן הוא הולך.
לפעמים מספיק לסמוך על עצמנו ולגלות את הצעד הבא תוך כדי תנועה.

שנה של שלווה, גם כשהדרך לא תמיד שקטה.

שנה טובה יותר לכולנו.

מרסיה
פסק זמן יצירתי עם מרסיה
לעצור. לנשום. ליצור. להתחבר

 

מה קורה כשמה שתכננו... פשוט לא קורה?

 הבוקר הזמנתי כמה נשים מהקהילה שלי לפסק זמן יצירתי לספטמבר – במתנה.

רציתי שנעצור לחצי שעה, נצייר, ונתבונן בשתי שאלות:

* מה אני רוצה לקחת איתי לספטמבר?

*וממה אני מוכנה לשחרר אחיזה ולהשאיר עדיין בתהליך?

גם אני ציירתי, ובציור שלי הוספתי את המילה "שלווה".

זו אחת המילים שאני הכי רוצה לקחת איתי לחודש הזה.

ואז, לקראת סיום המפגש, בדיוק בחלק של השיתופים והתובנות,

הזום החליט לעשות לנו תרגיל...

נותקתי מהשידור ולא הצלחתי להתחבר שוב.😱

בינינו? השלווה שהכנסתי לציור הייתה הדבר האחרון שהרגשתי באותו רגע...

אבל למזלי, אחת המשתתפות המדהימות שלחה לכולנו קישור חדש,

וכך יכולנו להמשיך ולסיים את המפגש דרך הטלפון שלי.

לא בדיוק התנאים הנוחים ביותר למנחה, אבל הדרך המשיכה.🤷‍♀️

וכשאני מחפשת את "נקודת האור של השיבוש",

אני מבינה שדווקא שם קרה משהו עמוק:

כי שלווה היא לא בהכרח מצב שבו הכול מתנהל בדיוק לפי התכנון.

לפעמים שלווה היא היכולת לפגוש את מה שקורה, להסתגל, לקבל עזרה ולהמשיך.

הנשים שהיו איתי הבוקר ממש הזכירו לי את זה.

הן הושיטו יד – ואני הסכמתי לקבל אותה.

כי בינינו? אנחנו לא תמיד יודעות לבקש עזרה,

ופעמים רבות עוד יותר קשה לנו פשוט לקבל אותה.

אנחנו רגילות להחזיק את הכול בעצמנו.

אבל למדתי הבוקר משהו חשוב: מותר לקבל עזרה כשמושיטים לך יד.

זה לא מוריד מהיכולת שלנו, זה פשוט מאפשר לנו לנשום ביחד.

תודה לכן על זה! 💜

 

וזה בדיוק מה שאני לומדת דרך הנוירוגרפיקה בתקופה הזו ומנסה להדהד הלאה:

*לא צריך לדעת הכול מראש.

*מותר להיות בתהליך.

*אפשר לסמוך על עצמנו.

*מותר ואפילו מומלץ לשנות כיוון כשהמציאות מבקשת.

*מותר לקבל עזרה כשמושיטים לך יד.

לפעמים הקו על הדף לא הולך לאן שתכננו.

השאלה היא לא איך להחזיר אותו בכוח למסלול,

אלא מה אפשר ליצור מתוכו מכאן והלאה...

 

💭 סקרנית לשמוע ממך:

מה את עושה כשדברים לא הולכים לפי התכנון?

ואיך מרגיש לך המקום הזה של לקבל עזרה כשמושיטים לך יד?

ספרי לי בתגובות, אני באמת אשמח לקרוא 👇

 

תודה וסוף שבוע שליו🙏

מרסיה 💜

פסק זמן יצירתי עם מרסיה

| לעצור. לנשום. ליצור. להתחבר.

מה קורה כשפשוט יוצאים לדרך בלי לדעת? 💜

 יש לי וידוי אישי – אחד הדברים שהכי מאתגרים אותי הוא לצאת לדרך בלי לדעת איך...

הנוירוגרפיקה עוזרת לי לתרגל בדיוק את זה. 

הייחודיות של הקו הנוירוגרפי, שלא חוזר על עצמו באף מקטע, 

מזמינה אותי בכל פעם מחדש לצאת לדרך מבלי לדעת לאן אגיע. ממש ככה!

השבוע זה קרה שוב במפגש "נוירו־הכרת תודה", ואני עדיין כולה בתוך התחושה וההדהוד שלו.

ברשותכן, אתחיל את סיפור ההתרחשות מהקלף השבועי שלי, שנולד ממשפטים של משתתפות בסדנאות בהנחייתי. 

השבוע הזמנתי אותנו "להתחיל מבלי לדעת איך", 

כי אני שומעת המון את המשפט "אבל אני לא יודעת לצייר...", 

והתשובה שלי היא תמיד: "לא צריך לדעת איך".

זו תובנה שנולדה אצלי כשנזכרתי שאם היו אומרים לי לפני כמה שנים שנוירוגרפיקה תהפוך לחלק כל כך משמעותי בחיים שלי – לא הייתי מאמינה.

כי לא ידעתי לאן זה יוביל.

לא ידעתי אם יהיו סדנאות.

לא ידעתי אם נשים תרצנה לבוא ולצייר איתי.

לא ידעתי אם בכלל נכון לי להפוך את זה לחלק מהעבודה שלי.

הדבר היחיד שידעתי הוא שאני רוצה לנסות.

וכמו בתהליך נוירוגרפי, פשוט התחלתי. 

קו אחד. מפגש אחד. עוד ניסיון. 

ורק תוך כדי הדרך התברר לי לאן היא מובילה.

לפעמים אני חושבת שאנחנו מחכות יותר מדי לדעת הכל לפני שאנחנו מתחילות. 

אבל לפעמים הדרך מתגלה רק אחרי שעושים את הצעד הראשון. 

זוכרות את ד"ר סוס? 

"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים".

אז יצאתי.

וכשיצאתי לדרך עם התהליך היצירתי במפגש, 

לא ידעתי לאן הוא יוביל אותי או את המשתתפות. וזה בדיוק מה שעשינו – ציירנו בלי לדעת.

ובתוך התהליך, נולדו אצלי תובנות חדשות: 

"אני סומכת על עצמי".

היה בי צורך להוסיף הרבה קווים נוירוגרפיים, כאילו היו הצעדים הקטנים שלי, 

ולהכניס לציור ולתוכי – שלווה.

אולי זו אחת המתנות הגדולות של הנוירוגרפיקה: 

אנחנו מתחילות בלי לדעת בדיוק מה יקרה, 

נותנות ליד לנוע, ומאפשרות למה שמבקש להגיע – לצאת החוצה ולהדהד. 

וגם אצל המשתתפות קרה משהו דומה; 

הן יצאו לדרך בלי לדעת, ובתוך התהליך נולדו תובנות ומשאבים חדשים.

אני מסיימת את השבוע הזה עם הרבה מחשבות, כמה תובנות, 

ובעיקר עם תחושה טובה של דרך שמתחילה להתגלות תוך כדי תנועה.

ואולי זו התובנה הכי חשובה שאני לוקחת איתי:

אני לא חייבת לדעת לאן הדרך מובילה. 

אני יכולה פשוט להתחיל ולסמוך על עצמי שאדע את הצעד הבא.

אולי זה מספיק. 💜

💭 ומה איתך?

איפה בחיים שלך את יכולה לעשות היום את הצעד הקטן הבא, גם בלי לדעת עדיין לאן הדרך תוביל?

ספרי לי בתגובות 👇

שלך,

מרסיה 💜

פסק זמן יצירתי עם מרסיה | לעצור. לנשום. ליצור. להתחבר.