יש סיפור שמלווה אותי כבר שנים, והוא מסביר אולי יותר מכל למה אני מנחה את סדנאות הנוירוגרפיקה שלי כפי שאני מנחה אותן.
יש משפט שאני אומרת בתחילת כל סדנה
שלי.
"אצלי הביקורתיות נשארת מחוץ לדלת."
במשך השנים הרבה נשים שאלו אותי למה
אני אומרת את זה.
והאמת?
זה לא רק בשבילן.
זה גם בשבילי.
כילדה אהבתי לצייר בצבעים חזקים.
אבל לא פעם שמעתי שהם "יותר מדי".
שכדאי לבחור צבעים רגועים יותר.
עם השנים נתתי לביקורת מקום גדול מדי,
ובסופו של דבר הפסקתי לצייר.
ורק הרבה שנים אחר כך, ראיתי ציורים אבסטרקטים
עם צבעים עזים מסתובבים ברשת, בלי להבין מילה ברוסית – פשוט הלכתי אחרי הקווים
והצבעים.
כן... ככה פגשתי את הנוירוגרפיקה.
ואולי בעצם היא זו שפגשה אותי...
הרגשתי שקיבלתי בחזרה רשות לבחור את
הצבעים העזים שאני כל כך אוהבת.
ועד היום, כשאני מציירת נוירוגרפיקה,
אני בוחרת שוב ושוב בצבעים העזים שאני כל כך אוהבת.
אולי בגלל זה, בכל מפגש שאני יוצרת, חשוב לי שכל
אחת תרגיש שיש לה מקום להיות בדיוק כפי שהיא.
לא יהיה ציור "נכון" או
"לא נכון".
אין השוואות.
אין ציונים.
אין ביקורת.
יש רק מרחב שבו כל אחת יכולה לפגוש את
עצמה דרך הקווים והצבעים.
וכשאני שואלת נשים למה הן חוזרות
אליי, הן כמעט אף פעם לא אומרות:
"כי למדתי עוד טכניקה."
הן אומרות:
"כי מצאתי שקט."
"כי הרגשתי שמותר לי."
"כי לא הייתי צריכה להוכיח כלום."
אולי זו בעצם המתנה הכי גדולה שאנחנו
יכולות לתת לעצמנו.
רגע אחד שבו לא צריך להיות "בסדר".
לא צריך להצליח.
לא צריך להוכיח.
רק להיות.
ובדיוק מהמקום הזה נולד גם המפגש הפרונטלי הקרוב
שלנו ב־31.7.
אם הרגשת שהמילים האלה מדברות גם אלייך, אשמח לפגוש אותך במרחב הזה.
כל הפרטים על המפגש מחכים לך כאן
🙏מסקרן אותי...
מתי בפעם האחרונה הרגשת שמותר לך פשוט להיות, בלי לשפוט את עצמך?
💜מרסיה
