21 מאי 2011

איך לזכור ליהנות מהדרך או "יפה שקיעת השמש ללב עצוב"

אני רוצה ליהנות מהדרך וקורה שאני שוכחת לעשות את זה.
אני שוכחת ליהנות מהדרך, כשאני נמצאת בתקופה של ריבוי קשיים, כשהמכשולים גבוהים מדי או רחבים מדי, הערפל סמיך, הראש בבלבול והגוף מכווץ. 
בתקופה כזו, אני שמה לב, שאני הולכת עם הראש כלפי מטה ולרוב אני מסתכלת לרצפה.
אני שוכחת להרים מבט ולהסתכל סביב.
בקיצור, לא רק שלא כיף לי בתקופה כזו, זה מרגיש לי שהיא לא נגמרת ושאני נשאבת למשבצת קטנה ברצפה. קשה לי לזוז, קשה לי לחשוב, קשה לנוע, קשה ליצור.
במילים אחרות – אני חווה תקופה קשה ושקשה לי! מאד!

אני שומעת אתכם שואלים ... "איך היא לא נעזרת בכלים מהקינסיולוגיה החינוכית ותרגילי המוח שיש ברשותה?" התשובה היא - נעזרת בהם כל הזמן! 
בזכותם, התזכורת ליהנות מהדרך הגיעה במהרה והצלחתי להרים מבט מעלה, להתסכל סביב וליהנות מהדרך.
התקופה הקשה לא חלפה, לצערי. אני חשה בה בכל רמ"ח איבריי, אך אני חווה אותה אחרת. אני מצליחה "לצאת מהאוטומט" וליהנות מהדרך שלי, לנשום, להיות יצירתית, לעשות, להקשיב ולעודד אחרים ובעיקר - לחיות.

"יפה שקיעת השמש ללב עצוב"- זוהי הכותרת של הפרק השישי בספר המופלא "הנסיך הקטן" של אנטואן דה סנט-אכזופרי. 
ישנו משפט שמסביר כל כך יפה איך הצלחתי  "לצאת מהאוטומט" וליהנות מהדרך שלי... הנה הפרק בשלמותו:
"יפה שקיעת השמש ללב עצוב
אהה, נסיכי הקטן! מעט-מעט עמדתי על סוד חייך הנוגים.
לא מצאת לך עונג אחר מאשר נועם שקיעות השמש.
פרט חדש זה נודע לי בבוקרו של היום הרביעי, שעה שאמרת לי:
 -שקיעות השמש חביבות עלי מאד. הבה נתבונן לשקיעת השמש!
- אולם עלינו להמתין – אמרתי.
- להמתין למה?
- להמתין עד שתגיע שעת השקיעה.
תחילה הופתע מאד, אחר הצטחק ואמר:
- נדמה לי כל הזמן כי עודני בביתי!
- הכל יודעים כי בהגיע שעת צהרים בארצות הברית, שוקעת השמש בצרפת. יכולים היינו לחזות בשקיעה זו אילו הגענו לצרפת במשך דקה אחת. לדאבוננו, צרפת רחוקה מדי, אך על כוכבך הקטן יכולת עתה להזיז את כסאך כמה צעדים כדי לראות את דמדומי השקיעה כל שעה שתרצה בכך...
- יום אחד – סיפר לי – ראיתי את שקיעת השמש ארבעים וארבע פעמים!
אחר הוסיף ואמר:
- אתה יודע...טוב לראות שקיעות השמש כשהנך עצוב מאד...
- ובכן, היית עצוב מאד אותו יום שבו ראית ארבעים וארבע שקיעות?
אולם הנסיך הקטן החריש ולא השיבני דבר."

"טוב לראות את שקיעות השמש כשהנך עצוב מאד..." הלכתי לראות את השקיעות...
והזזתי את הכסא שלי כדי לראות שוב את שקיעות השמש.
התחלתי לראות דברים נוספים שקודם לא ראיתי.
הזזתי שוב את הכסא והבחנתי בדברים אחרים...
שוב הזזתי את הכסא...
ונוספו פריטים חדשים...דמויות חדשות...
כל פעם שהזזתי את הכסא – הבחנתי בדברים אחרים.
הרמתי מבט מעלה, הסתכלתי סביב וחזרתי ליהנות.

החלטתי לא להחריש, כפי שנהג הנסיך הקטן.
אני משתפת אתכם בשקיעות הרבות שראיתי ובאין-ספור הזזות הכסא מול שקיעות השמש היפות ללב העצוב שלי.
אני עוצרת , אני זוכרת לצאת מהאוטומט ובוחרת ליהנות מהדרך. 
אני ממשיכה להזיז כסאות כדי ליהנות משקיעות השמש היפות ללב העצוב וללב השמח. 

תודה על זמנכם ולהתראות ברשומה הבאה :)
מרסיה