25 מאי 2012

האם אני לא חושבת? הֶרְגֵּל – ידיד ואויב?

הֶרְגֵּל – ידיד ואויב.
 אני רוצה להתוודות – לא הצלחתי לשנות את ההרגל שלי.
לא הצלחתי לשנות את ההרגל שלי של פתיחת המחשב על הבוקר וצלילה לתוך המיילים והפייסבוק... ואני מאשימה את "הטייס האוטומטי" שלי ויש לי גם תירוץ נוסף...לא מצאתי עדיין בחנויות את הטיימר הנכון. כלומר, בלי טיימר, איך אדע שכבר חלפו רבע שעה??
אני לתומי חשבתי, שאם אתחום פרק זמן מדוייק לפתיחת מיילים ועידכוני הפייסבוק לרבע שעה, אצליח להכניס את השינוי בקלות. אז, חשבתי!!!
חשבתי שאצליח להכניס שינוי קטן מבלי לשלם מחיר כבד מדי. כאילו לעשות שינוי מבלי לשלם את מחיר השינוי... אז, חשבתי!!!
כן, קראתם היטב...אני לא הצלחתי לעמוד באתגר הזה! 
האם דבר כזה קרה לכם גם?
להמשך קריאה ...
מאז "הכישלון" או במילים אחרות "אי עמידה ביעד", יש לי תחושה, שאני "מבלה" יותר זמן מול המחשב ודוחה את המשימות שלי למתישהו, לאחר כך, לעוד שניה ואני סוגרת... מכירים את זה? דחיינות?
אני בטוחה, שאם היה לי בוס "על הראש", זה לא היה קורה. ברור!! כי זה לא קרה כשהייתי שכירה!  
היום, כשאני עצמאית, הזמן עומד לרשותי וכלי העבודה שלי הוא המחשב, אז אני "מרשה לעצמי להתגמש". למען האמת, יותר מדי גמיש לי...
וזה מביא אותי ישר לנושא האהוב עלי - הֶרְגֵּלים. 
אני צריכה/רוצה/משתוקקת לאמץ הֶרְגֵּלים של עצמאיים ולהתפטר מהֶרְגֵּלים של שכירה. 
להקדיש רק רבע שעה למיילים ולעידכוני פייסבוק על הבוקר – הוא בעיניי הרגל ראוי לעצמאי.
איך מתמודדים עם זה?
לפי התגובות שקיבלתי, כולנו מתמודדים עם עניין ההֶרְגֵּלים, הטייס האוטומטי והכנסת שינויים.
נוגה בתגובתה, מזכירה לי ש"אשמה היא גם הֶרְגֵּל והיא מוסיפה חטא על פשע"  ומציעה "למגר את האשמה לאלתר!". (רעיון מצויין לסטיקר, לא?)
אני יכולה לספר לכם, שבימים שניסיתי להקציב רבע שעה למיילים ולעידכוני פייסבוק ולא הצלחתי לעמוד ביעד הזה – רגשות האשמה פמפמו בי...תאמינו לי, לא כיף!!! כי בנוסף לאשמה, באו לביקור "חברים ותיקים" נוספים...חגיגה ממש! 
למרות כל המודעות שלי– "הם" שוב הופיעו לחגיגה.
אבל, פתאם מגיע הרגע, שבו אני מבינה וחשה, שאני נמצאת על "הטייס האוטומטי" שלי ולא מצליחה לחשוב.  
כן, אני לא חושבת. אבל, מה זאת אומרת אני לא חושבת?!?
הרי, יש לי מלאי של מחשבות בראש. תראו כמה מחשבות יש לי בראש ורובן אתם קוראים אותן...
כבר הבנתי שלא מספיק לי לזהות את ההֶרְגֵּל שאני מעוניינת לשנות...
ולא מספיק לדעת איך הֶרְגֵּלים פועלים: הֶרְגֵּלים פועלים מהמוח ההישרדותי (ה"טייס האוטומטי"). ואם לומדים הֶרְגֵּל חדש - הוא פועל מהמוח החושב.
אלה תובנות חשובות כדי שאצליח לאמץ שינוי חדש, אבל אצלי זה לא מספיק כי העובדה היא שלא הצלחתי לעמוד באתגר!!
אני מרגישה וחשה בלבול ותסכול... 
מצד אחד, אני מבינה את החשיבות של הכנסת השינוי לסדר יומי, אך אני לא "מצליחה לשלם את המחיר", כלומר - לבצע אותו. 
אני חושבת שה"טייס האוטומטי" שלי גובר על המוח החושב, על השכל שלי.
ואני תוהה- איפה השכל שלי? איפה "אני"? אז, יצאתי לחפש את השכל שלי...
יצאתי שוב לחפש את אותו הדבר שחסר לי, חוץ מהטיימר, 
כדי שאצליח בהכנסת השינוי לחיי, לאמץ הרגל חדש ולהתמיד בו.
נתקלתי באיש-המקל של ד"ר תורמן פליט. אולי הוא יוכל לעזור לי להבהיר כמה דברים על המחשבות שלי.
על איש-המקל, ברשומה הבאה...
אשמח לקרוא איך אתם "עושים את זה"!
איך אתם מצליחים להכניס שינוי לחייכם ולהתמיד בהרגלים החדשים?
איך אתם מצליחים להכניס שינוי מבלי לשלם את המחיר?

תודה על זמנכם.
חג שבועות שמח וסוף שבוע נעים
♥מרסיה

2 comments:

  1. מרסיה אהובה מה שלומך?
    קראתי וחשבתי - וכל מה שאומר לך עכשיו בא ממש מהבטן הרכה שלי, מהתמודדות ארוכה ומפרכת עם דחיינות, שלצערי היא אחת המתנות הדומיננטיות של ה- ADHD בו התברכתי.
    בשבילי 15 דקות זה לא ממש מציאותי. 15 דקות הן גבולות שאין בהם הרבה אוויר לנשימה ומרחב מחייה בו שינוי יכול להתרחש ואף לשגשג. זו מראש הכשלה עצמית והוכחה חוזרת ששוב לא עמדתי בהחלטות שלי.
    אני כבר לא עושה את זה יתר לעצמי וכל החלטה חדשה חייבת להיות בתוך תחומי המסוגלות שלי+ - והפלוס נמצא שם בשביל לאתגר אותי עוד קצת ולאפשר גדילה.
    מזמן למדתי לזהות שלפעמים גבולות הדוקים שכאלה הם אולי רצון סמוי לשמר את ההרגל, להגן עליו מפני.
    חשבתי על המאבקים שאת מנהלת עם עצמך ושאלתי את עצמי אם לא כדאי לאמץ הרגלים מסויימים ולהפוך את הזמן הזה לפורה ומניב תוצאות, ובעצם לטפח את החיובי במצב הקיים ואת התועלות שלו מבלי להשקות את עציץ האשמה וצמח האכזבה, שיש לי הרגשה עומדים אצלך באופן קבוע על שולחן העבודה.
    אני קוראת אותך היום ובפעם הראשונה אני חשה שמלבד רגשות רכים אליך, שהם שם תמיד בשבילך, בא לי פשוט לבוא ולתת לך ניעור טוב ולצעוק לך באוזן - צאי מזה! סתמי כבר את הפה לגב' ביקורת, אני מתארת לעצמי שגם היא באה לבקר היום, ותסתכלי פנימה.
    הרגל הוא מניירה התנהגותית שאנחנו משתמשים בה כתירוץ קצת יותר מידי פעמים ושלא בטובתנו.
    אני נעזרת רבות בחכמתו של עופר מלמד, הטכניקות שלו מאוד מתאימות לאישיות שלי. ברשימות האינסופיות שלי, הוא לימד אותי לרשום "תוצאות" ולא "משימות" וזה עושה הבדל משמעותי בעשייה היומיומית.
    ברשותך אהובה אני שמה לך פה קישור לבלוג שלו. שווה קריאה. http://ofermelamed.co.il/?p=970

    אוהבת אותך מהבטן יקירה
    מאחלת לך ולמשפחתך חג שמח ושבת שלום
    שלך גל-יה

    השבמחק
    תשובות
    1. גל-יה, חברתי האהובה!
      אני מתרגשת מתשובתך ומהאמפתיה שלך אלי. תודה♥
      מחבקת אותך ומודה לך מעומק ליבי ומהבטן הרכה שלי.
      מטרת העיסוק שלי בנושא ההרגלים היא בשביל למצוא את הדרך המתאימה לי להתמודד טוב יותר עם אתגרי החיים שלי. זה בדיוק "אותו ניעור טוב שבא לך לתת לי ולצעוק לי באוזן - צאי מזה!!". לפני שאני יוצאת מזה, אני רוצה להבין, לחוש ולהתמודד.
      אני אוהבת לשתף את הקוראים שלי במחשבות שלי, בתחושות שלי, בלבטים שלי, בתובנות שלי, בהצלחות וגם בכשלונות שלי. השיתוף הזה - מרגיש לי נכון, כי אני מקבלת תגובות מהממות, כמו התגובה שלך ואני עולה מדרגה, תודה!
      נראה לי שאת צודקת. 15 דקות לא מספיקות לי לבדיקת מיילים על הבוקר, למרות שאני מצליחה לסיים משימות אחרות במסגרת זמן זו.
      לכן, אני מתנסה, אני מחפשת מה מתאים לי ואני שואלת אחרים מה מתאים להם. אני אוהבת להבין מה קורה מאחורי הקלעים (במיוחד אצלי).
      לפני כשבוע, הייתי בסמינר "ניהול אנרגיות לאמהות" שהציעו חלוקת זמן של 50 דקות עבודה ו10 דקות הפסקה. גם את זה אני רוצה לנסות... אבל עדיין לא קניתי טיימר...חהחהח:)
      את עופר, "מי כמוך", אני מכירה וקוראת את המאמרים שלו. הטכניקות שהוא מציע מעניינות ובהמלצתך, אנסה לתכנן את ה"תוצאות" שלי במקום ה"משימות".תודה שהוספת קישור לאתר שלו.
      אני, ברשותך, אמשיך לבדוק ולהבין את מאחורי הקלעים של נושא ההרגלים ובפעם הבאה בעזרת השכל שלי ואיש-המקל.
      תודה על תגובתך המרגשת,אוהבת אותך,
      חג שמח
      מרסיה

      מחק

תודה על תגובתך
מרסיה