הלופ האינסופי והמוכר
עלי להודות שבתקופה
האחרונה, אני חווה לחץ וכאב.
הראש והגוף מנהלים
ביניהן דיאלוג "די אינטנסיבי".
הראש "מייצר
מחשבות" והגוף "עונה";
הראש "מגיב לו"
והגוף "מחזיר מענה חדש" וכך הלאה...
ואני?! אני נכנסת
ללופ אינסופי של מחשבות ושל אי-שקט בגוף.
עד ש... (עכשיו תורכם
להשלים את החסר... כל אחד/אחת מאתנו מגיב/ה אחרת לתקופות של לחץ וכאב!).
הפעם למשל,
"זכיתי" לפריצת דיסק. זו היתה הפעם הראשונה שלי והייתי מושבתת. מלבד
הכאב היתה לי הרגשה של חוסר אונים וזה מאד מפחיד אותי. כל אלה ביחד, יצרו בי עוד ועוד
לחץ וכאב. חשתי גם יובש בפה, הלב הלם בטירוף, המחשבות "טחנו" בלי הרף, היה
לי קשה להתרכז; אפילו לא זכרתי מה אני רוצה; הרגשתי מבולבלת ולא ממוקדת... בקיצור,
חוויתי מציאות של לחץ וכאב ולא היה לי כיף!!
ארגז הכלים שלי עובד
שעות נוספות
כשאני בלחץ או אם
כואב לי, אני פותחת את ארגז הכלים שלי.
אני נעזרת רבות בשיטות
שלמדתי: שיטת תרגילי מוח והקינסיולוגיה החינוכית, תטא הילינג ובריאת מציאות, קלפים
השלכתיים, מדיטציות, חיבוק עצים ועוד...
גם שיחות עם חברות
טובות ותמיכתן הן חלק חשוב בתהליך הריפוי.
בתקופה האחרונה, ארגז
בכלים שלי נשאר פתוח 24/7 . הוא היה בשימוש כל הזמן ואף הצלחתי להוסיף עוד כלים
עוצמתיים ופרקטיים (כמו שאני אוהבת לעצמי).
מודעות, שימת לב ושינוי
גישה
כל תקופה של כאב, או בעצם
בזכותה, אני חווה, אני לומדת ואני צומחת. גם הפעם!
כמו תמיד, רציתי לשתף
אתכם בדרך שאני עושה.
מאז, שגיליתי את
הרצאתה של קלי מק'גוניגל "להפוך את הלחץ לידיד", אני
מתאמנת ב"להתיידד עם הלחץ ועם הכאב".
אני בתהליך של למידה
חדשה, מתנסה בהתנהגויות חדשות והדרך החדשה מרגשת אותי.
זה דורש ממני מודעות
ושימת לב. אני מאתגרת את עצמי בלהתבונן "מבחוץ" על סיטואציות ולתת להן
פרשנות שונה מהפרשנות של האוטומט שלי.
הרי, פרשנות זה כל
הסיפור, לא?
הרצף שבין כאב וצמיחה
עשתה לי
"שכל" שיחה אחת שהיתה לי עם חברה יקרה ללבי, שחווה גם היא תקופה לחוצה
וכואבת. היא אמרה לי: "כל הזמן אני "מכילה" את כולם וכשאני צריכה, הם
לא מנסים "להכיל אותי...".
המשפט הזה נגע בי כי זה
כל כך מוכר לי... גם אני אוהבת "להכיל" את כולם... הרי זה האופי
שלי.
אבל כששמעתי את מה
שאמרה בקשר ל "להכיל", זה נשמע לי קשה ועצוב, לגמרי שונה מה"מסר
החיובי" שהוא אמור להעביר. כבר הרבה שנים, שאני משתמשת בשם הפועל "להכיל"
ושאני "מכילה", עוד מתקופתי כמורה ומדריכה מטעם מערכת החינוך ואף
לימדנו את התלמידים "להכיל את השונות".
לדייק את הפועל "להכיל"
אבל מה זה בעצם - "להכיל"?
רוצה לבדוק ולדייק
לעצמי מה זה "להכיל" כחלק משינוי הגישה...
הפירוש המילוני הוא
"החזיק בתוכו, טמן בקרבו, אצר ובאנגלית: contain, hold."
וואו! אני מסוגלת "להכיל"
ומאמינה בנתינה ובתמיכה בלב שלם.
אך, יחד עם זאת הבנתי
ש"להכיל" שווה ל"לאגור", "לצבור".
מצאתי בויקיפדיה ש"הכלה"
הוא מושג בפסיכולוגיה המתאר יכולת לקבל רגשות וקשיים של הפרט או של
האחר כפי שהם, מבלי להדוף ולהכחיש אותם".
כלומר, אם אני "מכילה"
כעס, עצבות, תסכול, כשלון, ועוד... שלי ו/או של אחרים, אני ממגנטת אלי (חוק
המשיכה) עוד אנרגיות כאלה "להכיל". כך שאני "אוגרת
ומחזיקה בתוכי" עוד ועוד אנרגיות...
יכולת "ההכלה"
שלי יוצרת בי עומס, חוסר מקום, אי-נוחות, צפיפות, לחץ, כאב ועוד...
ואז, מגיע היום, שאין
יותר מקום "להכיל" ואני פשוט "עולה על גדותיי" או "קורסת תחת העומס"...
בדיוק בנקודה זו, "זכיתי" בפריצת הדיסק שלי, או שהייתי כל כך מבולבלת
שלא הצלחתי אפילו לחשוב מה אני רוצה...
לא
"להכיל", אז מה כן?
עם ההבנה הזו, החלטתי
לשחרר ולטהר את יכולת "ההכלה" שלי. אני בודקת עם עצמי מה אני
רוצה במקום. הרי אתם יודעים, שכשנוצר וואקום הוא מתמלא מחדש עם ההתנהגויות האוטומטיות.
ואת זה אני לא רוצה!
אני רוצה לדייק לעצמי
מה מתאים לי.
ואז, זה הגיע...
השנה למדתי קורס של "בריאת
מציאות" ומתוך פרק של חוקי היקום, חוק האיפשור אומר "שאני
מאפשרת לעצמי להיות מה שאני ואני מאפשרת לאחרים להיות מה שהם. כל אחד ואחת אחראי
על יצירת המציאות של עצמו".
ואז שמעתי אותם
נופלים...כן, האסימונים!
הבנתי בצורה עמוקה את
ההבדל בין "להכיל" לבין "לאפשר".
הפירוש המילוני של
המילה "לאפשר" הוא: התיר; הרשה; העניק
יכולת ובאנגלית: Permit; allow.
אם "להכיל" זה "לאגור ולהחזיק בתוכי", "לאפשר"
זה "לתת מקום ומרחב".
כשאני מאפשרת, אני
מעניקה, לעצמי ולאחר, את היכולת לקבל רגשות ומצבים קשים.
מה שנותר, הוא להרפות
מההרגלים הישנים, לתת אמון ולסמוך!
הללויה!
לאפשר עם הלב
אני מאפשרת לעצמי
לחוות תקופה של לחץ וכאב עם מגוון רגשות ותחושות, עם שפע למידה חדשה וצמיחה אישית
מדהימה.
אני לומדת. אני חווה
מגוון תחושות ורגשות. אני צומחת.
כן, אני גאה בעצמי על
הדרך שאני עושה.
אני מאפשרת לעצמי
להיות מי שאני (בודקת עם עצמי כל הזמן)!
אני מאפשרת לכם להיות
מי שאתם...
ועם ההבנה הזו, אני אומרת
בהתרגשות שלחץ וכאב הם ידידיי החדשים!
תודה וחיבוק
מרסיה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על תגובתך.
מרסיה