הרבה זמן לא כתבתי מהלב.
כנראה בגלל שאיפשרתי לעצמי לחוות בעוצמה חוויות ורגשות.
הרבה מעגלים נפתחו, הרבה קצוות נפרמו ונפתחו.
מלאכת האריגה וסגירת הקצוות עדיין נמשכת...
המילים ויכולת השיתוף שלי – נדמו...
ואני ...הקשבתי לעצמי, שתקתי וחוויתי.
בתקופה הזו, חוויתי את הכאב של מלחמת צוק איתן;
את האלימות בתקשורת ובמדיה השונות;
את השפה האלימה למי שחושב "אחרת";
ראיתי את האלימות הפיזית מתפשטת ברחוב ליד הבית...
ובעיקר הייתי עצובה כי לא שמעתי אף אחד מדבר "תקווה".
רק אלימות...והיה לי קשה לנשום...
ובאמצע כל זה, הגיעה
הזמנה מעבר לים, לחגיגת יום הולדתה ה-70 של אחותי בברזיל.
נכון, זהו אירוע מרגש וחד פעמי אך התלבטתי רבות עד לרגע בו לחצתי על כפתור
התשלום עבור כרטיס הטיסה שלי.
אלה היו שלושה שבועות מדהימים ומרגשים אצל משפחתי האהובה בברזיל, ממחצית
אוגוסט עד לתחילת ספטמבר 2014. נסעתי להיות עם המשפחה שלי ולקבל חיבוק משפחתי חם
ואוהב. זכיתי!
כמה קשה היה לי "לנחות" ולחזור לשגרה...
אבל, מיד הגיעו החגים, עניין המשפחתיות עולה,
איתם שאלת מיליון הדולר "איפה כל אחד ואחת בחג"...
התשובה היא עדינה ומורכבת...ביחוד אחרי שנפרדנו!
גם החגים נגמרו וחלפו.
ואני עדיין מתקשה "לנחות"...
ובלי להרגיש, הזמן עובר...
אני לוקחת נשימה עמוקה...
אני שמה לב שקצב הנשימות שלי משתנה בהתאם לסיטואציות שונות.
אני שמה לב שסיטואציות שונות מייצרות רגשות שונים.
אני לוקחת נשימה עמוקה...משקיטה מעט את הרגשות שלי,
מכניסה את המיינד שלי לפעולה לשם איזון
ומחליטה להפסיק לחפש את הסיבות בגללן אני לא כותבת,
כי אם זה קורה אז זה מדוייק עבורי!
וכך אפשרתי לעצמי את הזמן הזה...
אז, רציתי להודות לכם על הסבלנות,
ואני מבטיחה שניפגש בתדירות גבוהה יותר.
אשמח לשמוע מכם, מה קורה אצלכם...
להשתמע בקרוב,
להשתמע בקרוב,
מרסיה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על תגובתך.
מרסיה