אחרי יומיים סוערים, בחוץ ובעיקר בי ובתוכי...
השמיים מתחילים להתבהר וגם אצלי ...
אינני יודעת אם זה יעניין
אבל הייתי צריכה את הפוסט הזה לעשות סדר בסערה שלי.
אז, תסלחו לי...תודה!
והסערה שלי הפנימית קשורה לאוטו שלי.
נראה לי , שכמוני, הוא לא אוהב חורף.
ביום רביעי, נסענו למוזיאון.
הוא (האוטו), חברה ואנוכי.
לקראת סיום הנסיעה,
אני מרגישה שההגה "נעשה קשה".
הצלחתי לחנות והתקשרתי לחיים המוסכניק, שאמר "גרר ובואי למוסך".
החברה הלכה למוזיאון ואני למוסך.
אמנם בלי גרר כי כשהדלקתי שוב את האוטו, הוא הסתדר... . חחח
חיים המוסכניק (כפרה עליו, ממליצה עליו בחום)
חיבר את האוטו למחשב,
עשה מה שעשה ואמר "סעי לשלום, המפתחות בפנים"
;)
נסעתי למוזיאון, המשכתי להנות, הסעתי את חברתי הביתה
והשאלתי את האוטו לבתי.
הסערה הפנימית נרגעה עד למחרת בבוקר...
יום חמישי בבוקר, אם זכור לכם, מזג האוויר נוראי.
גשם, רוח וקר!
הטלפון צלצל! בתי בצד השני, הלב מחסיר פעימה.
המחשבות מתחילות להתרוצץ...
"המפתח לא פותח את האוטו, פתחתי את האוטו ידנית, ניטרלתי את האזעקה והאוטו לא נדלק!"
שמעתי אותה וחשבתי "למה אצלה? למה לא אצלי או אצל הבן?"
הרגשתי רע. רע מאד כל היום!
לפנות ערב, שכן של בתי עזר לה להתניע את הרכב עם כבלים והיא מגיעה אלי.
רציתי להחזיר אותה הביתה... והאוטו לא נדלק!!!
כנראה שהמצבר הלך לגמרי :(
וככה גם אני הרגשתי. מרוקנת אנרגיה לחלוטין.
כל הרגשות הסוערים שבתוכי,
במיוחד רגשות אשמה ולמה זה קרה דווקא אצלה...
בקיצור, הרגשתי "על הפנים" וסערתי מבפנים...
לא יודעת כמה זמן חלף,
הייתי צריכה להתאושש מעט כדי לחשוב בהגיון מה אני צריכה לעשות עכשיו!
עלי להתקשר לשלום, חשמלאי הרכב (ממליצה בחום). זה מה שעשיתי
וקבענו ביום שישי בבוקר האוטו יזכה למצבר חדש.
וכך זה היה...
והאוטו? כמו פנתר...
ואני? קיבלתי מהבת שלי את הקליפ והשיר המדהימים הזה:
כל הדברים היפים באמת- דניאלה ספקטור
"כל הדברים היפים באמת
מתגלים בזמנם
האיטי, הבלתי מתחשב
האוהב
הפועם בקצבו של הלב".
ואצלי, הדברים ממשיכים להתבהר
ואני מודה על כל התנסות שאני חווה.
אני מודעת ש"כל הדברים היפים באמת מתגלים בזמנם האיטי, הבלתי
מתחשב האוהב הפועם בקצבו של הלב", לא ככה?
תודה,
מרסיה♥
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על תגובתך.
מרסיה