**את הפוסט הזה כתבתי במחברת ובעט ורק אחר כך הקלדתי במחשב...
כנראה שהגוף ביקש להרגיש שהמילים זורמות החוצה...**
אני רוצה לכתוב מה אני מרגישה היום,
אחרי כל מה שאנחנו עוברים וחווים
בימים האחרונים...
אך,
קשה לי לדייק את כל מה שאני מרגישה.
המציאות בחוץ כל כך מואצת בימים
האחרונים...
אני מרגישה ערבוביה של כל כך הרבה
רגשות ותחושות...אוף!
לתחושתי, אנחנו בהצפה רגשית מטורפת
ובימים האחרונים הכל התעצם ונעשה מואץ!
קשה לי להתנתק מהמסך, מהחדשות או
מהפיד בפייסבוק.
אנחנו נעים בין פרץ של שמחה אדירה
לפרץ של דמעות ודאגות...
וכל אלה רק במישור הלאומי...
ומה קורה לי/לנו במישור האישי?
קשה לי לנשום, קשה לי להתרכז, קשה לי
לחזור לאיזושהי שגרה...
לפעמים אני מרגישה כמו רובוט שפועל על
אוטומט.
אני מתקשה להתעסק ב"דברים שוליים",
כמו למצוא זמן ליצירה שאני כל כך
אוהבת.
כמו לקבוע תאריכים לסדנאות שלי...
אני מודעת שאלה לא דברים שוליים,
אך כרגע ככה זה מרגיש לי...
וכן! אני יודעת שלא רק לי קשה.
ואז פתאם, שוב המחשבות על משפחות
החטופים חוזרות אלי...
כמה שהן סבלו ועם זאת הן לא ויתרו על
המאבק שלהן ופעלו במרץ רב להשיב את יקיריהם הביתה. והם הצליחו! הם שבו הביתה!
עכשיו, ליבנו עם משפחות החללים שטרם
הוחזרו הביתה ואנחנו יחד איתם בדאגה שלא ישכחו אותם שם... אני/אנחנו יחד איתם ולא
נשאיר אותם לבד.
כן! עדיין קשה לי לנשום.
למרות שכרגע עצם הכתיבה כאן עזרה לי
מעט להתרכז ומעט לנשום.
ואולי אפילו הכניסה בי מעט דרייב/דחף
לפעולה...
אני שמחה שהצלחתי לשים לב לשינוי
התחושה שלי.
זה אחד הדברים שאני מקפידה להזכיר
למשתתפות הסדנאות שלי.
זה כל כך חשוב לשים לב לשינוי החיובי
שמתרחש בנו כשזה קורה! לא ככה?
ועכשיו, תורך! איך אתם מצליחים לחזור
לשגרה שלכם?
אשמח לקרוא איך אתם מרגישים בימים
אלה. תודה!
מקוה להמשך של בשורות טובות 
מרסיה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על תגובתך.
מרסיה