השבוע, צפיתי בסרט של פאולה
רוזנברג, "כמו שאת",
על האובססיה שלנו לרזון ובכיתי... ממש בכיתי!
פאולה היא אישה אמיצה.
המון דברים קשים עלו מהדברים של
משתתפות הסרט
ונגעו בי בצורה אישית וכואבת.
עצוב היה לי לראות ולהקשיב
למשתתפות הצעירות מדברות על כאבן
ואני בוכה כי שום דבר לא השתנה מאז
הייתי ילדה צעירה ושמנה,
שכולם מצביעים וצוחקים עליה...
כל החיים הייתי שמנה.
גם אמי ז"ל לא אהבה את המראה
השמן שלי.
כל חיי שמעתי דיבורים מורידים
וחייתי תחת משטר של דיאטות...
בסרט של פאולה נוכחתי לדעת שגם
היום,
למרות כל המודעות, ישנן עוד נשים ואמהות
כאלה...
אמהות שרוצות שהבנות שלהן תראנה על
פי "הנורמות החברתיות".
ממש מבאס!
שמעתי משפטים כל כך פוגענים
וגם משפטים של אלה שלא מצליחות
להבין...
סרט חשוב בעיניי. ובעינייך?
מקוה שימשיכו לדבר וליצור אדוות על
הנושא
ושיהיה שינוי כלשהו לטובה...
ליבי ליבי עם הבנות הצעירות האלה.
זה מסע מפרך וכואב "לכבד את
עצמי כפי שאני".
זו עבודה מאד מאתגרת במיוחד כי אני
מתבגרת.
אינני בת ארבעים או חמישים אלא בת
שישים וחמש.
בתוכי, אני מרגישה צעירה אך כשאני
מסתכלת במראה,
אני רואה את עצמי עכשיו.
ולא תמיד אני אוהבת את מה שאני
רואה...
אבל כאן, נכנסות לתמונה החמלה
והכרת התודה.
אינני מעמידה פנים שאני צעירה אלא
אני מבקשת להזדקן בהכרת תודה.
זה השינוי הענק שחל בי.
הכנסתי לחיי אהבה עצמית, חמלה
עצמית והודיה.
אני מכבדת את מה שאני רואה במראה.
(דבר לא פשוט ומאד מאתגר).
לצערי הנורמות החברתיות טרם השתנו...
יצירה המבטאת חוויות אישיות
ועוצמתיות בהקשר לנושא הכאוב.
אני כאן וגם בפרטי, אם משהי מרגישה
צורך לשתף או לתמיכה.
תודה שהגעת עד לכאן.
מרסיה בריר💜
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על תגובתך.
מרסיה