ככה נראית נוירו-הכרת תודה על הדף שלי היום.
במרוץ של החיים, לפעמים אנחנו שוכחות לעצור.
אנחנו חיות בעידן מואץ, רצות ממשימה למשימה,
מהישג אחד לשני,
וכמעט אין לנו פנאי להתבונן על ה"יש"
שבחיינו.
השחיקה הזו מורגשת בגוף וגם בנפש.
מהי בעצם הכרת תודה?
זו לא רק מילה יפה. זו תחושה עמוקה של שביעות
רצון, הערכה והודיה על מה שקיים.
תרגול קבוע של הכרת תודה עוזר לנו להתענג על
חוויות טובות,
לשים לב להישגים הקטנים ולחזק את החוסן הפנימי
שלנו.
זה כלי שזמין לכולנו, אנחנו רק צריכות להיזכר
להשתמש בו.
אבל כאן מגיע האתגר הגדול...
באחת הסדנאות שלי, נשאלתי שאלה מרתקת:
"מרסיה, האם אפשר להכיר תודה גם על דברים פחות טובים שקרו לנו?
להודות גם כשעצוב או כשקשה?"
זו נקודת מבט אמיצה.
כשאנחנו מציירות נוירוגרפיקה, בהתחלה הדף חלק.
במהלך התהליך, הוא יכיל את הקווים הסוערים
והחדים, שמחכים שנרכך אותם לצד הצבעוניות שנובעת מתוכינו.
ה"יש" בחיינו כולל, מה לעשות, גם
אירועים מבאסים ומאתגרים, לא ככה?
כמנחה, אני תמיד מאפשרת לדיון הזה להתקיים,
ללא ביקורתיות ולשם הרחבת התודעה.
כי לפעמים, דווקא בתוך הקו הקשה מסתתרת הבהרה,
ודווקא בתוך ה"באסה" צומחת הבנה חדשה.
אשמח לשמוע את דעתך: האם את מצליחה להכיר תודה גם על הרגעים הפחות "פוטוגניים" בחיים?
בתרגיל נוירו-הכרת התודה שלי היום,
הקוים, העיגולים והצבעים התחברו ביחד ליצור נתיב
של צמיחה והודיה.
לפעמים ה'יש' בחיינו צבעוני כמו קרנבל,
ולפעמים הוא שקט כמו קו בודד על דף, אבל הוא תמיד
שם.
ועל מה את מודה היום בתוך הציור של חייך?
תודה שאת כאן וקראת את הפוסט.
סוף שבוע שקט
מרסיה
נ.ב.: טיפ של ז'ינגה: בפעם הבאה שאת מציירת ויוצא לך קו שלא תכננת,
במקום לכעוס, תעגלי אותו ותגידי לו "תודה".
תראי איך
זה משנה את כל ההרגשה על הדף.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
