שבוע יצירתי, מלא ומעורר השראה עבר עליי.
ויש לי חשק לספר לכן עליו.
זה התחיל ביום ראשון, במפגש של מנהלות קבוצת
הפייסבוק "רגע עם דודלינג" במקום קסום בהר חלוץ, קרוב לכרמיאל. אחת
המנהלות אירחה אותנו ברוחב לב, ונפגשנו כדי לדבר, לתכנן ובעיקר לשרבט בצוותא.
מבחינתי זה היה יום קסום של יציאה מהשגרה – הנסיעה ברכבת, המפגש עם חברות מקסימות
והיצירה המשותפת. יום שעושה חשק לעוד!
השבוע המשיך עם כל ההכנות לקראת הסדנה המאתגרת "נוירו-מנדלת
כל הדאגות", והגיע לשיאו בערב הסדנה עצמו, עם משתתפות ותיקות וחדשות
כאחד.
כמנחה, זה תמיד אתגר מרתק לגשר בין מי שזו הפעם
הראשונה שלה לבין משתתפות ותיקות שמכירות כבר את השיטה והשפה.
היו לנו שעתיים וחצי שבהן הנחנו על הדף את הכאוס
של הדאגות, הכאבים והדברים שמכבידים עלינו.
ואז עצרנו והתחלנו לשים לב:
איזה משאב חדש מבקש להיווצר כאן?
האופטימיות הופיעה.
התעוזה
הצטרפה.
שחרור
צ'אקרת הגרון הגיע — יחד עם הרצון לדבר ולהנחות.
ואפילו
כאב הגב, שליווה אותה עם כל האחריויות שהיא נושאת, פגש בציור שקט ושלווה.
במהלך הסדנה, המילה "כלוא" עלתה
אצל שתי משתתפות בהקשר לצבעים ש"כלואים" בתוך הציור ולא יצאו החוצה אל
הסביבה. זו מילה קשה בעיניי, ומאז אני מחפשת עבורה פרשנות אחרת, רכה יותר...
אולי אלה דברים שכבר חיים ופועמים בתוך הלב שלהן,
שמורים ומוגנים שם, ולא "כלואים"? אולי...
והיו גם שני משאבים חדשים שנוצרו אצלי בעקבות שני
הציורים שלי: "סדר לפעול" ו-"זמן".
נראה שהם הגיעו בדיוק בזמן, כי מתוך המפגש הזה נולד
אצלי הרצון לתכנן את הסדנאות שלי עד לסוף שנת 2026! כן! יש כזה תהליך נוירוגרפי.
ואולי גם התעוזה שעלתה אצל אחת המשתתפות חזרה
אליי לחיים, הדהדה בי, ונתן לי את הדרייב לקבל החלטה ולתכנן את הדרך קדימה.
אז אני יוצאת מהשבוע הזה עם הרבה יצירה, הרבה
מחשבות, כמה תובנות — ותוכנית שמתחילה להתגבש.
בקרוב אפרסם💜
תודה וסוף שבוע נעים,
מרסיה 💜
פסק זמן יצירתי עם מרסיה
